בכל יום אנחנו מתעוררים מחדש לאותה שגרה, רק שהמירוץ נעשה מהיר יותר והמשימות נערמות – דאגות כלכליות, משפחתיות, מקצועיות… כל אלה הופכים אותנו ללחוצים ועייפים מתמיד.

הנפש נותרת חסרת מנוחה, והחוסר הזה מתורגם לעייפות פיזית, לכאבים, ולתגובות שאנחנו לא תמיד גאים בהן.

ומה הפתרון? מדברים על ספורט, מדיטציה, יוגה…

וברגע שהצלחנו לתרגל, מרגישים איך הלב נפתח, איך הנשימה חוזרת לקצב טבעי, ואיך הרוח מתרוממת. פתאום גם המציאות נראית אפשרית יותר – יש מרחב, יש אנרגיה, ותחושת רוגע מתפשטת.

ואז… משהו קורה.

נולד תינוק, עברנו דירה, בן משפחה זקוק לנו, העבודה החדשה תובענית יותר. החיים קורים. והתרגול נשאר מאחור.

דווקא כשאנחנו הכי צריכים את הרגעים האלה של שקט ושלווה, כשכל הסימנים מאותתים שזה בדיוק מה שיכול לעזור לנו, אנחנו מוצאים סיבות להפסיק לתרגל.

"זה בלתי אפשרי, פשוט אין לי את הזמן לעצור."

"המדיטציה היא מותרות שאין לי פריבילגיה לשלב עכשיו."

"אני לא כמו המדריכים האלה שכל חייהם זה שלווה, לי יש חיים אמיתיים מלאים בסטרס ובמשימות."

אבל מה אם דווקא בגלל כל אלה המדיטציה היא הכרח, לא מותרות?